חופשה מרוכזת:
חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 אינו קובע במפורש מי מסדיר את מועדי החופשה של העובדים.
הפסיקה קבעה, כי המעסיק הוא אשר מסדיר את מועדי החופשות של עובדיו, בכפוף להוראות החוק. על כן, מעסיק יכול להחליט, כי במועד מסוים לתקופה מוגדרת, העובדים ישהו בחופשה שנתית; וזאת, בכפוף לשתי מגבלות:
- אם מספר ימי החופשה (כולל היום הפנוי והמנוחה השבועית) הוא שבעה ימים לפחות, יש להודיע לעובדים על דבר ההוצאה לחופשה ותאריך תחילתה, שבועיים מראש לפחות. עם זאת, נראה, כי גם כאשר אורך החופשה קצר משבעה ימים, על פי רוח הפסיקה, ככל זכות וחובה, יש לפעול בתום לב, בסבירות, תוך הבנה והתחשבות הדדים.
- יש לוודא, כי לעובד יש די ימי חופשה שעומדים לזכותו לניצול, מכיוון שלא ניתן להוציא עובדים לחופשה שנתית, ביוזמת המעסיק, על חשבון ימי חופשה עתידיים. לפיכך, אם ישנם עובדים, שאין לזכותם די ימי חופשה לניצול, לא ניתן לחייב אותם לצאת לחופשה מרוכזת, ויש לזכותם בתשלום מלא בעבור ימים אלה. לחילופין, ניתן, בהסכמת העובד, להוציאו לחופשה ללא תשלום לתקופה זו.